<h1>סמ"ג לאוין סימנים רנ"ט—רס"ד</h1>
<h2>דף לו:</h2>
אם נחסר אילו השני לאוין [א"ה כוונתו ללאו שלא לאכול באנינות וכן ללאו שלא להוציא דמיו בשאר צרכי בני אדם חוץ מאכילה ושתיה וסיכה] מטעם דמשמע בפרק הערל (יבמות ע"ג ב') שאינו לאו (ע"פ יראים סי' פ"ז) ואולי שניהם יוצאים ממקרא שנאמר במעשר שני (דברים י"ד כ"ו) ואכלת שם לפני ה' א-להיך ושמחת, ומלשון שמח יש לאסור אונן כעין שמצינו בביכורים (פסחים ל"ו ב' ע"ש), ולאסור שאר צרכים שכל הפרשה מדברת בצרכי אכילה וכיוצא בה ואינן כי אם באזהרת עשה, נמנה לא תבשל גדי שלישי לאיסור הנאה ולא נכלול אותו בכלל האכילה כאשר כללנו (ל"ת ק"מ—קמ"א), ונמנה שלא לאכול בשר פסולי המוקדשין שהוטל בהן מום בכוונה שנאמר (דברים י"ד ג') לא תאכל כל תועבה ומנאו רבינו משה (סה"מ ק"מ), ואין נראה לי למנות זה הלאו שאין זו דרשה גמורה שהרי בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ד ב') משמע גבי בכור שהטילו בו מום שלא ישחוט עליו משום קנס (ע"ש ל"ד א' תד"ה ומי), ולי נראה למנות שלא יאכל ערל במעשר דגרסינן בפרק הערל (יבמות ע"ד א') מנין לערל שאסור במעשר נאמר ממנו בפסח ונאמר ממנו במעשר מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו ולא כמו שביארנו למעלה מלשון קדש, ולאו שני שלא לאכול קדשי מזבח באנינות שנאמר (ויקרא י' י"ט) ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ואם תאמר שזה אינו לאו אלא איסורו יוצא ממה שנאמר בקדשים (במדבר י"ח ח') למשחה לגדולה כדרך מלכים (זבחים צ"א א'), נמנה הא דגרסינן בירושלמי דסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (פ"ד ה"ו) וגם בגמרא שלנו מביאה (סנהדרין ל"ג ב') העד שהעיד בדיני נפשות לא ילמד באותו הדין לא זכות ולא חובה שנאמר (במדבר ל"ה ל') ועד אחד לא יענה בנפש למות, ומקרא יתר הוא לדרשה זו שהרי כבר נאמר (דברים י"ט ט"ו) לא יקום עד אחד באיש וכן פירוש המקרא העד שהעיד בנפש למות לא יענה אחר כך לא זכות ולא חובה אלא יעיד וישתוק אבל בדיני ממונות מלמד זכות וחובה.
<h2>דף צב.</h2>
האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה שנאמר לא אכלתי באוני ממנו והוא שיאכל אותו במקום אכילתו בירושלים אבל אינו לוקה אם אכלו בחוץ, ובאנינות של דבריהם מכין אותו מכת מרדות (ע"פ רמב"ם מע"ש פ"ג הל' ה' וע"ש), איזהו אונן זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, וביום המיתה בלבד הוא אונן מן התורה ובלילה הוא אונן מדבריהם, שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' היום הוא אסור ובלילה מותר כדאיתא בזבחים פרק טבול יום (ק' ב'), נשתהה המת ימים רבים ואחר כך נקבר כל אותן הימים שאחר יום המיתה עד יום הקבורה הוא אונן מדבריהם ואין יום הקבורה תופש לילו עמו, ולא מעשר שני בלבד אלא כל הקדשים כולם אם אכלן באנינות של תורה לוקה ובאנינות מדבריהם מכין אותו מכת מרדות (שם הל' ו'—ז').
